כל יום  בבוקר כמעט באותה שעה, מגיע ישראל דורון בן תשעים ושש, 

למסעדת פינגווין המיתולוגית בנהריה, יושב עם חברי פרלמנט קבועים,

דנים בלהט על נושאים אקטואליים , אני  מצליח להוציא את דורון מהישיבה,

לאחר שעשינו תיאום מראש וסימן מוסכם,

עוברים לשולחן אחר בפאתי המסעדה יושבים על כוס קפה,

אני שואל ,דורון לשם מה וויכוח סרק,

דורון מחייך בעצב ," זו לא פראזה, אכפת לנו ממה שקורה במדינה". 

 

אני מבקש מדורון לגולל  את סיפור חייו . דורון מביט לעברי,

נועץ מבט לנקודה עלומה במרחב, כף היד מלטפת את המצח,

אלומת אור סורקת את תאי הזיכרון פותחת  מגירה ,

בוחן יומנים בנבכי העבר. לפתע זיק נדלק .

הפעם המבט ממוקד לעברי , לוקח נשימה                                             

 עמוקה ומתחיל בסיפור חייו, משחזר ועובר מאירוע לאירוע ,

 

והרי סיפור ההישרדות לפניכם:

דורון צלול ,חד, ובהיר מחשבה, מספר:" עברתי מלחמת הישרדות,

יד הגורל והמזל היו לצדי, שרדתי את השואה במלחמת העולם השנייה ,

​

"בן חמש עשרה, הוגליתי עם בני המשפחה מעבר לנהר ניאסטר,

לכפר בודי ליד מחוז אבודיקה, באוקרינה, התגוררנו ברפתות של הקולחוז.

היינו יחד אבי וחמישה אחים ואחיות, תמכנו אחד בשני.

מלחמת הישרדות הייתה תודעתית דרך המחשבה,

 גילתי תעצומות נפש , חוסן מנטאלי , ופרופורציה על התנהלות בני אנוש,

על הצביעות והגזענות בסדר העולמי ,

 שם המשחק זה הישרדות ועם מעט מזל נשארתי בחיים ,

המסע והתובנות עזרו לי בהמשך חיי.                                                                                                                                צילום: פינצי דוד

למזלי כפרי בשם סטפן העסיק אותי בחקלאות,

סטפן דאג לי וסיפק לי מזון. בתום המלחמה חזרנו .

110 איש מתוך 1100 חברי הקהילה לביתנו בסטרונוויץ,

במחוז צרנוביץ בוקובינה באוקרינה".

(חבל ארץ שסופח לרומניה, בהחלטה שהתקבלה בוועידת ורסאי,

לאחר מלחמת העולם הראשונה)

​

"הבית שהשארנו נבזז, ישבנו על הרצפה בכינו כל הלילה,

עם בוא השחר, ידעתי שזה לא המקום בו אני רוצה להמשיך לחיות,

 הציונות קיננה בליבי משחר ילדותי, משאת נפשי הייתה לעלות לארץ ישראל,

לא רציתי לחיות עם זיכרונות וזוועות שהיו מנת חלקי,

סלדתי מהרעיון להיות במחיצת אנשים חורשי רעה,

החלטתי שאני רוצה לפתוח דף חדש.

​

יצאתי למסע ללא מסמכים , מרוסיה עברתי לרומניה,

חלפתיי אתהונגריה חציתי את אוסטריה, הגעתי ליעד,למילנו באיטליה".

 רצה הגורל וזכיתי לפגוש את מרים ידידת נעורי מקבוצת "ביתר" בבודפשט.

הקשר התחזק, החלטנו להתמסד".למרות כל הכאוס מסביב,

 החלטנו לבחור בחיים,למרות השבר הטראומה שעברנו לאחר השואה והמלחמה,

החלטנו שאנו פותחים דף חדש, יצרנו אני וזוגתי,

הרמוניה בעולם פנימי משלנו,

אנחנו היינו זוג אופטימי, חולמים ומאמינים באהבה,

לאחר תשעה ירחים נולדה בתנו רבקה על שם אמי,

 במילנו החלטתי לפרוש מקבוצת "ביתר", ולחפש את דרך חדשה עם משפחתי  הקטנה,

יצאנו לעבר מחנה אונר"א "טרני" בדרום איטליה,  

 

 באקראי או שלא באקראי, הגורל הפגיש אותי עם  מזכירה במחנה, גברת בשם בתיה ביגל ,

בתיה מלאך מושיע, עזרה ודאגה לסדר את כל המסמכים שאין לי,

במועד הידועה מראש, בישרה שעלינו להיות ערוכים להפלגה בספינה היוצאת לחיפה,

ארגנו את החפצים המעטים, נרגשים יוצאים לעבר הלא נודע ,

הרגשנו ברי מזל שזכינו לעלות לארץ ישראל,"

הפלגתי עם אשתי ובתי בשנת 48, הספינה נקראה בשם "קדמה",

מאיטליה הפלגנו למרסי, שם העלו עוד מעפילים,

לאחר שבוע של טלטלות ובחילות בים  ,הגענו לנמל חיפה,                                                                                           לימים כאשר הייתי ראש עיריית עכו ,"נסגר מעגל, בתיה הייתה מנהלת לשכתי,

אבל בוא לא נקדים את המאוחר, נחזור לתלאות מנת חלקינו כעולים חדשים,

​

"הגענו לבית עולים שנקרא נווה חיים ליד חדרה,

כראש משפחה יצאתי כל בוקר השכם להשיג לי יום עבודה, ולהביא מזון למשפחה."

"עבדתי בעבודות מזדמנות. בחקלאות , בניין,  דיג,

בהמשך התגייסתי לצ.ה.ל, בתור חייל קרבי,

שרתתי עד שנות ה50 , אשתי קיבלה קצבה של 14 לירות לחודש, 

לאחר השחרור חיפשתי מקום של קבע, הגעתי לעיר עכו, התאהבתי מיד במקום,

חלטתי יחד עם אשתי שזה המקום שנתחיל את הפרק הבא בחיינו,

​

מצוקת הדיור הייתה כבר אז, גרנו שלוש משפחות בדירה אחת ,

לכל משפחה היה חדר , הסלון והמטבח היה משותף ,לאחר שחסכנו פרוטה לפרוטה,

הצלחנו לרכוש בית חדש בגודל 42 מ"ר, בשכונת רסקו,

המשפחה חגגה עם ילד נוסף,נכנסנו להיכל  החדש, בשנת 58,

 אפילו הצלחנו לחסוך, לרכוש מקרר יד שניה, במטבח היה פתילייה בה בישלו התבשילים,

הכביסה נעשתה בגיגית בידיים".

​

"מפנה כלכלי היה בשנת 58, כאשר אשתי התחילה לעבוד ככוח עזר בבית החולים מזרע,

אני עבדתי בצרכנייה, הצרכנייה שימשה כמפגש חברתי,

אנשים דיברו ,התייעצו חיפשו קרובים, ולפעמים קנו במשורה,

החיכוך והאינטגרציה עם האנשים עשה לי טוב ,הרגשתי שיש לי תקשורת בין אישית, והייתי קשוב,

אנשים נתנו בי אמון ,פתחו את סגור ליבם, סיפרו על הקשיים, התייעצו ובקשו הדרכה.