​ לקח זמן למילים לצאת ממני. אבל הנה הסיפור שלי. מי שלא היה במסיבת טבע לעולם לא יבין. דווקא במקום הכי יפה שיש, כל מסיבה שמתחילה בזה שאנחנו יודעים שיש לנו עכשיו לפחות 10 שעות של כיף בלי דאגות.שזה הבית שלנו להיום. דווקא שם. שכולם בלי נעליים, הכי משוחררים שיש. אנשים יפים. הלכנו למסיבה, היה מוזר, אנחנו כבר תקופה ארוכה יוצאות למסיבות, זה לא חדש לנו. אבל האנרגיה שהיתה שם היתה אחרת, חשבנו שכשתעלה השמש יהיה טוב, כשיעלו אומנים אחרים אולי תשתנה האנרגיה, אולי שיבואו עוד חברים מסוימים תהיה אווירה, ניסינו למצוא תירוצים. ​ חצי שעה לפני שהתחיל כל הבלאגן הזה ישבנו בקאנטה שלנו, אני ונעמה שלי בכיסאות, דושי שוכבת עם שמיכה ברצפה, וכולנו באבל. על מה שלא ידענו שהולך להגיע. כשבסוף- רק שלושתינו חזרנו מתוך החמש. התחלנו להיות באבל לפני שהתחיל האבל. זאת ממש היתה התחושה. כאבה לנו הבטן, לא הצלחנו לתאר במילים את האנרגיה. 6 בבוקר. מגיעה השמש, מתחיל להיות יותר כיף ונעים, אני ונעמה ברחבה, מתחיל לעלות חיוך.... ובבום. פשוט נפסקת המוזיקה, ומתחילה מוזיקה אחרת של אזעקה, יש טילים באוויר, אף אחד לא מבין את הסיטואציה. הכל התהפך ב180 מעלות. אבל מחשבים מסלול מחדש. הולכים לאסוף את הדברים ומחכים ליד האוטו. מסוכן לצאת בצבע אדום ענבר אמרה, חיכינו. דריה עמדה קראה שמע ישראל לכולנו. שנגיע הביתה בשלום. נכנסנו לאוטו, ומאותו הרגע הכל השתבש. אם חשבנו שעד עכשיו הכל השתבש, אז הבנו שיש עוד. עוד המון. ​ היינו באוטו שלנו חמש. חמש נשמות. חמש יקומים שכל אחד קיבל דין אחר. אני ודריה חזרנו בסוף היום בחיים בשוק, בשוק שאנחנו חיות, בשוק שאנחנו שוב ביחד, בשוק שהצלחנו לשרוד את זה כל אחת בדרכה. נעמה היתה בבית חולים אחרי 3 כדורים וברוך השם היא בבית היום מחלימה וחיה. אילקין נהרג. וענבר .. הדבר האחרון שנשאר ממנה זה סרטון של 4 שמעמיסים אותה על אופנוע לתוך עזה, לא יודעים באיזה מצב. נכנסנו לאוטו ויצאנו לדרך, הגענו לכניסה של המסיבה שהיה פקק, נכנסנו ויצאנו מהאוטו כמה פעמים מהאזעקות, התחלנו לשמוע ירי, בתור מגבניקית לשעבר אני מבינה שיריות שהם לא על בודדת- הם לא שלנו, יש פה גם אחרים, בדיעבד הבנו שכל הכמה רכבים הראשונים בפקק לא נוסעים כי כולם מתים בפנים כבר. פתאום ברגע אחד קלטנו יריות קרובות מתמיד, צרחות, ובערך אלף איש שרצים על נפשם אחורה, כולל שוטרים, הבנו שיש בעיה. כולנו רצים , לשטח של תוך המסיבה, אנשים נופלים בדרך, אין לעזור, פשוט ממשיכים לרוץ, היינו ברווזים במטווח.. התפצלנו עם הריצה, כל אחד דאג לעצמו, הגעתי לתוך שטח המסיבה, הבנתי פתאום שאני רצה לסוף שטח המסיבה, וגם משם מגיעים מחבלים, ניסיתי כיוון אחר - וגם משם. הקיפו אותנו. חשבתי שאני יודעת מה זה פיגוע- חשבתי שאני צריכה למצוא לי שעתיים מקום בטוח, הורגים אותם ואנחנו חוזרים לאוטו. אף אחד לא חשב שאת העשר שעות של המסיבה נבלה בריצות ממחבלים ובתפילות אינסופיות . עד שהגענו לאמצע הרחבה, שכבנו אני דריה וענבר מתחת לבמה, 70 אנשים, בערך 20-30 דקות, ניסינו להיות בשקט, היריות מתקרבות, צרחות של אנשים, של כאבים, צרחות בערבית. רק אלוהים יודע מה היה שם. שנכנסו עוד אנשים למזלי או לצערי הגעתי לדופן הבמה - המחשבה באותו הרגע היתה - או שאני מתה ראשונה, או שאני בורחת ראשונה. תלוי מאיזה כיוון המחבל יגיע. פתאום השוטר ששמר עלינו מבחוץ צרח עלינו צאוווווו מכאןןןןןן עכשיו!!!! למזלי היתי בצד הבטוח של דופן הבמה, פשוט הרמתי את הבד יצאתי משם , היתה גדר, קפצתי אותה. מאותו רגע התחלתי לרוץ לא מצאתי אף אחת מהחברות שלי. מי שנשאר ולא הספיק לצאת ממתחת לבמה הבנתי שרוסס... רציתי לרוץ להתחבא בשירותים, רצתי, בחצי דרך מצאתי אוטו (בדיעבד חוץ משתי תאים, כל השירותים רוססו גם). רצתי, פתאום עוצר לידי אוטו צורח עליי תעלי. ישבתי על מישהו ליד הנהג, ועוד מישהי עליי. 5 מאחורה ועוד 2 בבאגז'. נסענו באפר, עלינו על כביש ראשי פנינו ימינה, אחרי 20 שניות נסיעה ראינו מרחוק את הטנדרים של כל המחבלים שיורים עלינו, פשוט הנהג דפק ברקס פרסס לצד שני. נסיעה מאפס ל200, גם בצד שני אחרי עשר שניות אותו הדבר, טנדרים של מחבלים שיורים עלינו. 4 פעמים של הלוך וחזור הובילו אותנו להחלטה לנסוע צפונה ומה שיהיה יהיה. באמצע הנסיעה פתאום ראינו בצד הדרך בשטח אדמה ריק פשוט טנק עם 30 אנשים מהמסיבה וכמה שוטרים שראו שנתקענו בכביש, צועקים עלינו לפרוק. לא בטוח לנו באוטו. הוא פשוט עצר ורצנו אליהם עם ידיים על הראש. יריות באוויר, פיצוצים מכל מקום. שכבנו על הרצפה מתחת וליד טנק כמעט 30 אנשים, אחד על השני, ב3 מטר על 3 מטר, לפחות 5 וחצי שעות. נתקענו שם. רק אחרי 4 שעות הצליחו להגיע אלינו. טילים בשמיים, רימונים, טילי אר פי גי, יריות, כל סוג של תחמושת הגיוני ולא הגיוני היה שם, התחלנו לחלק תפקידים ולדבר על מי עשה מה בצבא. מישהי היתה מדריכת שריון, ביקשו ממנה לעלות להפעיל את הטנק , מישהו שואל יאלה מי יודע לירות במאג ? מישהו לקח לצד מאג, מי יודע לירות בm16? מי יודע לתפעל מכלול (קשר של הצבא- שבתכלס גם זה לא היה כי המחבלים השתלטו על כל הקשרים). ממש מכירה פומבית של הגנה עצמית והישרדות. היה איתי שוטר קסם ושמו לירון, הלוואי שאמצא אותו, שבמהלך כל הפיצוצים בשמיים פשוט אמר לי תעשי סלפי, אנחנו נהיה בבית היום, אבל תעשי תמונה למזכרת. הלוואי שאמצא אותך! אז פשוט זה מה שעשיתי למרות שאני חצי שכובה על אדמה. העלת לי חיוך מטורף. והנה התמונה איתך למטה. בדיעבד הבנתי, שהטנק ששכבנו מתחתיו ולידו, שתי חיילים נחטפו מבפנים, ושתים הם הרגו בפנים, לא נשאר הרבה, לקחנו את התחמושת ומה שנשאר מבפנים וניסינו לשרוד, מחבלים מגיעים מכל הכיוונים, מזלנו היה שמישהו אחד לקח פיקוד, גבר על, והוא פשוט צעק על כולם והחליט - מעכשיו יש את אותי שאני אומר מתי לירות, יש את אלה שיורים, יש את אלה שמטפלים בפצועים, וכל השאר מתפללים לאלוהים- כי אנחנו מזיינים אותם היום!!! איזה ביטחון הדבר הזה הביא למרחב. השגחה פרטית בפני עצמה. לא היה זמן לבכות בשום רגע של היום. היתי צריכה להיות מאה אחוז בסיטואציה, כי כל רגע ברחנו למקום אחר בשביל החיים, דיברתי לעשרים שניות עם אחי הגדול שתחזק אותי, נתן לי את הכי ביטחון שהיתי צריכה, וכמובן רוית האישה המופלאה שלי במשך כל היום שעזרה לי להגן על עצמי ועל כולנו. הצלחתי לתחזק אנשים סביבי כמה שיכלתי, בחיבוק, בלהכניס לראש שהיום אנחנו בבית, או להיות שם שפשוט נגמרת התקווה והיא נגמרה הרבה פעמים. אני מוצאת את עצמי שוכבת על הרצפה מחובקת עם מישהו ששוכב לי על הרגלים זמן ארוך, כבר לא מרגישה את הרגליים, נהיה לי כמו תחושת נמק בשתי הברכיים, עד שביקשתי שיעזור לי להרים אותם לצד שני, מאחורי אני מלטפת מישהו בפנים שקיבל כדור ביד ומנסה לשרוד ביחד עם כולם. יריות. פיצוצים. כל כמה דקות מי ששכב מסביב לשטיח של כולנו קיבל כדורים בגוף, ממתחת לטנק, ממקומות אחרים, הורדנו בגדים,קרענו אותם, מי שידע לעשות ח.ע זה מה שהוא עשה. ונשאר עוד להתפלל. עוד קצת אנחנו בחוץ. צרחות של בנות שצועקות אימא! מכאב של חדירת כדור לגוף. צעקות של כאב ופחד שגם לא היו בסרט אימה. כל פיצוץ או ירי ששמעתי , לא הבנתי אם הוא שלנו , אם הוא לא שלנו, אם נפגעתי, או שאני לא, אני לא יודעת איפה אני כמעט ובו זמנית אני בדיוק יודעת איפה אני. אני מתה ? אני חיה? מה קורה איתי. בחיים לא התפללתי לחיים כמו שהיה באותו היום. ולא רק שלי. לכולנו. הבנתי שלא נגמר לי התפקיד שלי, יש לי עוד מה לעשות כאן, יש לי מה לתת, אני היום בבית ויהי מה. לא יכול להיות שככה החיים שלי נגמרים. צריכים אותי בבית. ואני רוצה עדיין בית משלי . לאט לאט נגמרה התחמושת. נשאר כמה אקדחים ומאג. שוטרים עצרו מחבלים מאחורינו במזל שהרימו ידיים וזרקו נשקים, אחרי זמן מה, השוטר מצא את עצמו מסתובב עם קלאץ' של המחבל עליו במידה ויצטרך לירות כי לא היה כדורים לנשקים ארוכים. אחרי 4 שעות של תפילות עמוקות שאני היום בבית, זו לא אמונה זה ידיעה, הגיע ג'יפ ראשון של צבא, הגיע עוד אחד. בדיוק מה שדמיינתי. הדווידים שלי של הצבא של מגב אלה שדמיינתי בראש, בדיוק הגיעו, בקבוק מים אחד לכולם, סוכריות טופי. פתאום הצבא נכנס השתלטו על המרחב, מסוקים באויר, עוד 4 5 ג'יפים, יחידות מיוחדות, פינוי פצועים, אנשים מלא שעות איבדו המון דם. הביאו לנו מים, סוכריות, הביאו לנו אויר, התחילו להגן עלינו שכל מי שלחם במרחב שלנו כבר היה צריך לנוח ולנשום. כל הבליינים כביכול שהפכו ללוחמים פתאום, הוחלפו בחיילים. גיליתי בי כל כך הרבה יכולות ועוצמות, תודה ששמרו עלי וזה מה שמראים לי.הרגשתי שהיתי בובה על חוט וכל פעם שרצתי פשוט משכו אותי מלמעלה ושמו אותי במקום בטוח יותר. כל רבע בחירה אחרת היתה נגמרת אחרת לחלוטין. תנסו גם באמצע של כל זה, תנסו לענות לטלפון להגיד שהכל בסדר ואתם חיים כשהכל לא בסדר בכלל.... כל כך הרבה אנשים מיוחדים פגשתי בדרך, כאלה שעזרו לי, וכאלה שממשיכים להאיר בדרך אחרת, גם כשהם לא חוזרים. תודה לכל מי ששמר עלי. תודה לכל ההשגחה הפרטית ששלחו לי בשלל דמויות. אחרי 5 וחצי שעות משהגענו לשם, פינו אותי ועוד 3 ברכב משטרתי פרטי רגיל , ביקשו מאיתנו להוריד את הראש, לא אשקר שהצצתי לראות למה, מלא גופות, מחבלים, שוטרים, אזרחים, רכבים שזרוקים בכל מקום, הרבה אסון, אבל בעיניים שלי אני עדין רואה את ההשגחה הפרטית שלי שנותנת לי לראות את זה. מצאנו בדרך גופה של שוטרת, רצו שנעצור לשים אותה עלינו שלא יחטפו אותה, לא יכולנו להתמודד עם זה ביקשנו שישימו אותנו בחוץ וימשיכו בעבודת הקודש שלהם. שאלוהים יסלח לי. אבל כך היה. שמו אותנו בתחנת דלק, פתאום ראיתי חבר באוטו שכבר שכחתי את השם שלו מהשוק, שמו אותי בבגאז' של האוטו, וככה גם הוציאו אותי במשטרת אופקים פתאום במקום בטוח, בקושי הולכת, לא מרגישה את רגליים, במזל עם שריטות כחולים וקצת דם. אבל זה שום דבר לעומת מה שיכלתי לקבל. הבנתי שעכשיו זה הזמן לחפש את חברות שלי. ולגלות מה עלה בגורלן גם. אני חיה. אני בחיים. תודה על החיים החדשים. ואז התחלתי לבכות. 7.10.2023